ידוע תכלית החוק לסיוע כלכלי (נגיף הקורונה החדש) (הוראת שעה), תש"ף- 2020 (להלן:" החוק") והחלטת הממשלה שקדמה לו מחודש אפריל 2020, הייתה לפצות עסקים שפעילותם נפגעה כפועל יוצא ממשבר הקורונה, אך לא יכלו מטבע הדברים לצמצם את הוצאותיהם הקבועות ובהן תשלומי שכירות, הוצאות ביטוח, חשבונות חשמל, מים וכדומה. במקביל הגדרת "עוסק" בחוק מיעטה מהזכאים לקבלת הפיצוי האמור "מי שבשנות המס 2019 ו-2020 חל בחישוב הכנסתו סעיף 8א לפקודה, בשל עבודה ממושכת שמשך ביצועה עולה על שנה". נוצרה אפוא סתירה לכאורה בין תכלית החוק לבין הגדרת "עוסק" בחוק, אשר יוצרת מתח בין רשות המסים לבין עסקים אשר להם הכנסה מעבודה ממושכת (בהתאם לסעיף 8א לפקודה). הצמדות ללשון החוק מביאה למצב בו זכאותם של עסקים רבים למענק, לרבות קבלני בניין, נשללת על אף שעסקים אלו המשיכו לשלם את הוצאותיהם הקבועות בתקופת המשבר. ואכן, מפסיקות ועדות הערר אשר התפרסמו בחודשים האחרונים, אנו עדים לעיתים להעדפת תכלית החקיקה על פני קריאה דווקנית ומצמצמת של לשון החוק. בפסיקות אלו נדחתה עמדתה העקרונית של רשות המסים, לפיה יש לראות בהגדרות החוק כחזקה חלוטה ולפיכך למנוע כל מתן פיצוי לעסקים אשר עוסקים בעבודה ממושכות. בהתאמה, מאפשרות ועדות הערר לסתור את לשון החוק כאשר קיים בסיס כלכלי אשר מתיישב עם כוונת המחוקק, באשר לזכאות העוסקים למענקי קורונה. כך לדוגמה בעניין ק. סלאמה (1071-21) העוררת היא חברה העוסקת בענף הבניה והשיפוצים ומועסקת בעיקר על ידי בתי מלון בארץ, בין באופן ישיר בהתקשרויות ישירות מול היזם או מול קבלנים ראשיים, כקבלן משנה. החל מחודש מרץ 2020, הופסקו תשלומים מלקוחותיה, וכן הוקפאו פרויקטים שהעוררת עבדה בהם וכן הזמנות לפרויקטים חדשים. זאת, בעקבות קשיי תזרימי מזומנים של מזמיני העבודות, קשיי גביה, בעיות מימון, ומורכבות לוגיסטית של תיאומי עבודות נוספות מול קבלנים רבים, הכול נגזרת מהתפשטות נגיף הקורונה. כפועל יוצא מכך, פרויקטים שזמן ביצועם הממוצע הרגיל הוא מספר חודשים בודדים בלבד, התארכו עקב כך לתקופה של שנה.

עמדת רשות המסים הייתה ברורה והתבססה על ההחרגה כאמור בהגדרת "עוסק" בחוק על מי שסעיף 8א' לפקודה "חל" בחישוב הכנסתו, ועל כן שללה את הזכאות למענק. ועדת הערר דחתה את עמדת רשות המסים וקיבלה את הערר תוך שהיא מנמקת ארוכות את פסיקתה ומתבססת בין היתר על פרוטוקולים של ועדות הכנסת באשר לחקיקת החוק והגדרת "עוסק" שבו. כמו כן, הועדה חוזרת לתכלית חקיקת סעיף 8א לפקודה וקובעת בין היתר, על סמך עיון בפרוטוקולים של ועדות הכספים שקדמו לחקיקת סעיף 8א לפקודה, כי ככל שהעבודה המבוצעת על ידי הקבלן המבצע )במובחן מקבלן בונה (יזם)), אינה עולה על שנה, הרי שאין כל הכרח להיכנס לגדרי סעיף 8א' לפקודה. לשם כך, הועדה מצביעה על מספר תנאים אשר בהתקיימם, ניתן לקבוע שאין מדובר בעבודה ממושכת של "קבלן מבצע" העולה על שנה: ראשית, העבודה אשר מבצע הקבלן ניתנת להפרדה הן חוזית והן בפועל לתתי יחידות עבודה נפרדות. שנית, הקבלן המבצע מדווח למס הכנסה על בסיס הכנסות והוצאות בפועל ולא על פי שיטת אומדנים. שלישית, לתתי יחידות העבודה יש התחלה וסוף מוגדרים, קרי היקף תת יחידת העבודה הוא מוגדר ואינו נתון לפרשנות. רביעית, הקבלן המבצע מקבל תמורה בפועל בעבור כל תת יחידת עבודה בנפרד. חמישית, פרק הזמן שבו בוצעה תת יחידת העבודה אינו עולה על שנה. הועדה אף מדגישה כי אין בתנאים אלה בכדי להוות רשימה סגורה, ובכל מקרה הם עשויים להשתנות בהתאם למאפייני העסק. חשוב מאד אף להדגיש כי הועדה אף עמדה על העיוות הקיים בעמדת רשות המסים באותו עניין, אשר מחד טענה כי העוררת מחויבת הייתה לדווח לפי סעיף 8א לפקודה בדוחותיה לצרכי מס ומאידך במשך שנים רבות קיבלה את דיווחיה של העוררת ללא כל הסתייגות. בהקשר לכך הועדה מצאה לנכון להעיר כי "אל לה לרשות המנהלית לבוא בחשבון עם העורר ברגע המצוקה שלו דווקא, ברגע שבו הוא נזקק יותר מכל למענק אשר בא לסייע לו לשרוד באחת התקופות הקשות ביותר שידע דורנו". אנו סבורים כי עמדת ועדת הערר מייצגת נאמנה את תכלית החוק וטוב הייתה עושה רשות המסים אילו הייתה מאמצת את עמדתה של ועדת הערר גם במקרים דומים ומאפשרת לקבלן מבצע, נותן שירות, אשר מסיים את עבודותיו במשך חודשים ספורים (גם אם הפרויקט כולו בו הוא מועסק לפרקים עשוי להימשך מספר שנים) ליהנות מהפיצוי שניתן במסגרת החוק. הגם שטרם נאמרה המילה האחרונה בסוגיה, החלטת ועדת הערר מצטרפת לשורה של החלטות נוספות שניתנו על ידי ועדות הערר שביכרו את תכלית החקיקה על פני לשון החוק (ראו למשל 1070-21) ופותחת צוהר לעסקים דומים ולעסקים המוחרגים לכאורה מהגדרת עוסק לבחון שוב את זכאותם לקבלת הפיצוי ולפעול במקרה הצורך להגשת השגה וערר על מנת למצות את זכויותיהם מכוח החוק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *